שרון, פרס וקדימה 

קדימה.

מי שראה את תמונותיהם המשותפות של פרס ושרון, ראה חיוכי ענק ושמחה גדולה מרוחים על פניו של האיש, שלעולם אינו מביא את אשתו לאירועים, ולעולם אינו מחייך, גם לא לאחר שהצעיר את עפעפיו. היום הוא מחייך.

פרס הוא כמו ה "אישה שליד", אלא שכל חייו ניסה להיות ראשון. כמו חלק גדול מהנשים, כך גם פרס, טוב ככינור שני. אלא שנשים הורגלו, בעל כורחן, ללא ידיעתן ואיורן, להיות כינור שני, באמצעות מכבש הסוציאליזציה, המבטיח את שימור ההירארכיות בין המינים, ופרס, מאידך, נראה כמתנהל על פי נטיותיו הטבעיות.

בכדי שתתגלה הוירטואוזיות של היה פרס במלואה, בתפקידו ככינור שני, הוא חייב לצידו סולן ענק, ענק מהחיים ובעיקר בדימוי העצמי. שרון ענק, 150 ק"ג של נפח, טונות של עוצמה פנימית. עוצמה שבונה, ועוצמה שיודעת גם להרוס, באותה מידה.

פרס לא מאיים על שרון. שרון לא מאוים מפרס. שרון יכול להכילו ואף לתת לו מקום ענק לצידו. לצידו. לא במקומו. ושאיש לא יחשוב, שיש אפשרות אחרת, של רוטציה למשל.

רבין להבדיל, היה האיש שפרס דחף לשלום. היום, שרון הוא האיש שדוחף את הנדחף לשעבר, לעבר השלום, במזרח התיכון ההוא, שפרס היה הוגו המקורי, בעידן הקודם. עדנה כזו מזמן לא הייתה לשני טייקוני העל של ישראל. עדנה, שיכול להיות שנקצור רווחיה. יכול,שנהיה בין המפסידים העיקריים..

סילבן איש שלום, איש של ערכים, כבוד ומשפחה, לא יכול.
פרץ ראש איגודי העל בישראל, מקבלי חשמל, טיסות, מים והנאות חינמיות אחרות, בודאי שלא יכול.
גם מופז, מר "ביטחון- חברתי" לא יכול.
ולנדאו מחזיק נר הבית חיוור לידה, וברק, שנכנס כהרגלו לפוזת מילוט, מרגע שהבליח אורה המסנוור של העדנה המשותפת של שני הטייקונים לא יכול, וכמובן, וילנאי, האיטי שבחבורה, היה דווקא הראשון לברוח.

פרס הוא מהזן שזוכה בכבוד. שרון הוא מהזן שזוכה בבחירות. את שניהם אנחנו אוהבים לשנוא. עכשיו נוכל לעשות זאת ביחד ובגדול.

פרץ צריך את אחלמה לצידו. היא הכוח המניע שלו. אריק ופרס לא צריכים אף אישה לידם. שניהם נושאים בתוך תפישת עולם מגלומנית, את תמונת היקרה להם, כל אחד באופן הראוי ונכון לו. הכוח שלהם בא מהם, לא מהנשים. ובעצם, בצד הנפח שכל אחד מהם מגדיר לעצמו, מקדמא דנא, כראוי לו, אין לאף אישה יכולת לצמוח. לא באמת. רק בצד. רק ליד. רק כאישה של. לילי איננה, סוניה מעולם לא הייתה על הבמה. הבמה נשארה שלמה, ממתינה רק להם. כך רצו וכך גם נהיה.


קדימה.
מי לא רוצה קדימה?.
קדימה לקריירה, קדימה לעסקים, קדימה ללימודים, קדימה לאהבה, קדימה להצלחה, קדימה לשלום, קדימה לניצחונות, קדימה לשיפורים. קדימה.


כל כך פשוט, כל כך מתחבר, כל כך גאוני, הבנאליות, קיטשית להפליא, ומכאן גאוניותה. ובכל זאת, סוד ההצלחה בעולמנו הוא בפשטות. ופשטות יש בקדימה בשפע.

פשטות במניעים- שני האריות הזקנים רוצים להטביע חותמם בהיסטוריה.

פשטות בשיתוף הפעולה- אריק המנוע הפיזי, פרס המנוע "האקדמי"- תיאורטי.

פשטות במסר- קדימה, וקדימה.
בעניין קדימה, אנחנו כבר למודי ניסיון, לטוב או לרע, קדימה, בכל מחיר, רק שרון יכול.
פעם גם ברק הצליח, אבל זה היה לזמן קצר, כמו ברק, גם זה היה ואיננו. ברק לא השכיל לטוות מארג יחסי אנוש, המורכב מתמהיל ייחודי של אהבה מחד, ומשמור לי ושמור לך מאידך. לכן הוא נמצא
'אחורה', ולא קדימה, ולא עם פרס אצל אריק בגזוזטרה בחווה, בין השקמים, העיזים ופר ההרבעה המנצח, רב- הנפח והעוצמה, אשר כל הפרות באחו ממתינות לו, שיואיל ברוב נפחו, מגלומניותו ועוצמתו, להעניק לכל אחת מהן, מפרי אשכיו המופלאים .


דור וותיקי הליכוד מדבר על חזרה הביתה. כמו חזרת הלוחמים הפצועים מוייטנאם או מלבנון. הבית עומד. הבית ריק. בבית אין כלום. וגם הבנים החוזרים אינם כשהיו. התמונה החדשה מצריכה התמודדויות, קריאה נכונה של המפה, היערכות לשינויים. ושוב, רק שרון ופרס יכולים. ולכן אריק הקים את קדימה ופרס החליט להפוך אותה לבית שלו. "אין פה שינוי ערכים" אמר פרס, "רק שינוי מסגרת". בפוליטיקה אל לנו לחפש נאמנות לערכים. אל לנו לחפש אמינות, לא בימין ולא בשמאל, וגם לא במה שביניהם. צריך לקרוא נכון, מהר ומדויק את המפה, לשקול, להחליט ולחתוך. משפט בנוסח שלמה. והאיש המתחבט, המתלבט, שאינו אוהב לומר דבר, אמר את דברו. יותר נכון, קם, חתך ועשה מעשה.


לשרון יש כריזמה. 150 ק"ג של כריזמה. אז, גם הכריזמה, וגם, ואולי בעיקר, מוטיב הזמן, לא זה שישנו, אלא, ובעיקר, זה שאיננו, או שזה שהולך ומתפוגג ונגוז, כמו הסידן, בגופן של עלמות חן מזדקנות, הם הדלק, שהבעיר בפרס את הבעירה הפנימית, שהובילה אפילו את המתחבט הנצחי...לקדימה.


רק בית אחד יש לפרס לחוות בחייו ביקום העכשווי. בגיל בו, אנשים מתלבטים, בין בית גיל זהב אחד למשנהו, פרס בחר בבית קדימה. לא, הוא לא ישתולל עם הזקנות בערבי קריוקי, לא, הוא לא יצהיל פניו למורה למלאכת היד. פרס, כוחו במותניו, ברגליו, בראשו, בליבו ובעיקר, ברצונו הבלתי נלאה להיזכר לעולמי עד, כמי ששינה משהו ביקום. שרון מספק לו את ההזדמנות, אולי את ההזדמנות האחרונה, ופרס, בזריזות של נער מאוהב, בן תשחורת קל רגליים, מורם עפעפיים, חלק לחיים, קיפץ קדימה, אל עבר החותם המיוחל.


סינרגיה. השלם גדול מסך חלקיו, או אם תרצו 1+1=5סינרגיה, מעולם לא ידעה הגדרה טובה מזו.

לימים, יילמד החיבור הסינרגטי שרון- פרס, כ- CASE STUDY בחוגים למנהל עסקים. החיבור המופלא הזה, שאיש מלבד שרון לא הזה בחלומו, בינו לבין פרס.

זה לא חיבור בין אנשים.
זה חיבור בין רצונות.
חזקים מכוח החיים.
חזקים מכוח המוות.
חזקים מכוחו של אטום.
שרון ופרס. פרס ושרון.

טובים השניים האלה מן האחד. ושניהם יודעים זאת. ההיסטוריה תראה אם אכן כך הדבר?

העבודה, מסתבר עבדה בעיניים, על עצמה ועל כולנו. מרץ איבדה מזמן מחינה, מרגע שיוסי (שריד) "אכל" את שולה שהלכה הביתה, ויוסי (ביילין) שניסה לאכול את יוסי (שריד), שהתעייף והלך הביתה. אין "גליק" גדולה ברעיון של מדינה פלשתינאית. היום, בניגוד לפעם, בצורה כזו או אחרת, כולם מדברים עליה. והואיל ומרץ, בניגוד למדונה, לא הצליחה להמציא את עצמה מחדש, לא הזרימה מרץ לשורותיה, אלא תרדמת, היא כנראה תקדים את פרס בדרך לבית גיל הזהב. שינוי הביאה שינוי בעיקר למנהיגיה, ולבני מנהיגיה, בודאי שלא למעמד הבינוני. הבינוני הוא אני ואתם, ואצלי לא היה שינוי, ואם כן, ממש לא לטובה. שבועת צופה. ש"ס מפדל וכל החבורה אינה מענייני לא קודם לא עכשיו. הליכוד הבלתי מלוכד ששכח את עצמו, את ביתו, את מהותו ואת ייעודו מודה היום, בפה מלא ובקול רם, בחוסר הליכוד בשורותיו. דור ההמשך הבלתי- מלוכד, שהותיר שרון, מתרגש מעצמו וכל אייטם מכריז על עצמו כמתמודד לראשות המפלגה. אז, נכון, שיום לאחר הכותרת בראש העיתונים האייטם חוזר בו, אבל בינתיים קיבל רייטינג.

אז מה נשאר למעמד בינוני, שחלומו העיקרי בחיים הוא לצעוד צעד נוסף קדימה? אכן, גדולת המניפולציות התקשורתיות של העידן החדש.
בעידן בו אפילו המניפולציות משעממות וממחזרות את עצמן, המניפולציה הזו בפשטותה מצליחה ליצור אשליה רגעית של תחושה של משהו.

לקדימה, מספיק שנישאר עם האשליה המעורפלת עד לבחירות. ימים יגידו אם מאחורי התחושה המעורפלת באמת עומד דבר, או שהכל רוח וצלצולים. אז קדימה. אבל לאן?.